שו"ת הרשב"א חלק ז ק״ס

עוד נשאל בראובן שהלשין את שמעון שנפרע מגוי ב' פעמים ועשה לו עדות מזה וגרם לו הפסד ממון. אם דינו כדין מסור לשלם לו מה שהפסידו ולנדותו או מה משפטו:

והשיב זה לשונו ח"ו שלא נחשדו ישראל בכך ואילו עשה כן פשיטא דבר נידוי הוא לפחות. דאפי' היה הגוי תובעו כיון דליכא תרי סהדי ובדיננו אין מוציאין ממון אלא בשני עדים והגוים כופין ואוסרין על כיוצא בזה אפי' על פי עד אחד וזה צריך לפדות עצמו מן האיסורין והרי זה גורם בעדותו להוציא ממון מזה ולא גרע מהא דאמרינן בפ' הגוזל בבא קמא ד' קי"ג מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקין לעילא ולנחתין לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא לגוי ולא תבעו מיניה ואזל ואסהיד ליה בדיני נכרים על ישראל חבריה משמתינן ליה מ"ט דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד. ולא עוד אלא שזה מסור הוא ולא ידע מאחוי אחוי שזה כל שאמר כן מעצמו הרי הראה גופו וממונו של זה שבדיניהם מחויב על זה גוף וממון ולא עוד אלא שהכניס עצמו בחיוב מיתה דישראל כל שנופל ביד גוי הרי הוא כתא מוכמר מכמור וכדאיתא התם בפ' הגוזל בתרא: